אתיקה אקטיבית: החובות המוסריות של השחקן

מה 'אקטיבית' מוסיף על 'לא לרמות'

רוב השחקנים מסכימים שאסור לרמות. אתיקה אקטיבית, מושג שאומץ על ידי ה-ACBL וה-WBF, דורשת צעד נוסף: לא להסתפק במה שהחוק מחייב, אלא לפעול באופן אקטיבי כדי שהיריבים יקבלו את כל המידע שמגיע להם ושהשותף לא ירוויח ממה שאסור לו לדעת.

הבסיס החוקי הוא חוק 73C: שחקן שקיבל מידע לא מורשה מהשותף — היסוס, אנחה, אלרט, שאלה, הכרזה מהירה מדי — חייב להיזהר במיוחד שלא להפיק ממנו תועלת. הניסוח המקובל הוא 'להתכופף לאחור': כשיש שתי פעולות סבירות ואחת מהן מוצעת על ידי המידע האסור, בוחרים באחרת.

• מגלים ביוזמתנו הסכמים שהיריבים לא חשבו לשאול עליהם.
• מאלרטים גם בספק — עדיף אלרט מיותר מאשר אלרט חסר.
• כשיש היסוס אצל השותף, מוותרים על הפעולה שההיסוס 'מזמין', גם אם היינו בוחרים בה בלב שלם ללא ההיסוס.
• לא מנצלים יריב שלא מכיר את החוקים — למשל, אומרים לו שמותר לו לשאול, או שמותר לו לקרוא למנהל.

לתקן הסבר שגוי — גם כשזה כואב

החובה לתקן הסבר שגוי שלנו או של השותף היא המבחן האמיתי של אתיקה אקטיבית, כי כמעט תמיד התיקון פוגע בנו. הכלל: מתקנים במועד הנכון, ולא רגע לפני.

אין מתקנים את השותף באמצע המכרז — זה יעביר לו מידע לא מורשה. מחכים למועד שהחוק קובע, קוראים למנהל, ומסבירים.

אם גילינו שההסבר שלנו עצמנו היה שגוי או חלקי, קוראים למנהל מיד ברגע שהתחוור לנו הדבר, ומתקנים במועד שנקבע לפי תפקידנו בלוח.

• בכל מקרה: קוראים למנהל, לא 'מסדרים' את זה בין השחקנים.
• אם התיקון הזיק ליריבים, המנהל יתקן את התוצאה — וזו בדיוק המטרה.

לא להטעות בטמפו, במנייריזם ובשאלות

חוק 73D2 אוסר ניסיון מכוון להטעות יריב באמצעות אופן ההכרזה, קצב, הבעות פנים או שאלות. באנגלית קוראים לזה coffee-housing, ובעברית פשוט: משחק תיאטרון.

הטעיה באמצעות קלף — קלף מטעה, אס שנשמר, השלכה מבלבלת — מותרת לחלוטין. ההטעיה האסורה היא זו שאינה עוברת דרך הקלפים: היסוס מלאכותי עם יד קלה, הכרזה 'בביטחון' כדי להרתיע, או שאלה שנשאלת רק כדי לרמוז לשותף.

• לא שואלים שאלה כדי 'להעיר' את השותף או כדי להגן עליו מהובלה גרועה.
• לא נאנחים ולא מחייכים אחרי הדומם.
• לא מכריזים במהירות מופגנת כדי לשדר קלות, ולא לאט כדי לשדר בעיה שאין.

קריאה למנהל אינה האשמה

שחקנים רבים נמנעים מלקרוא למנהל התחרות (TD) כדי לא 'להעליב'. זו טעות. קריאה למנהל היא הליך רגיל להגנה על עצמנו ועל השדה כולו, בדיוק כמו קריאה לשופט במשחק כדורגל. המנהל הוא זה שקובע אם הייתה עבירה, ולא היריב ולא אנחנו.

הנוסח הנכון הוא ענייני: 'אני מזמין את המנהל'. לא 'הוא היסס ואז השותף שלו הכריז' באמצע השולחן. את העובדות מוסרים למנהל, בשקט ובלי נימה מאשימה.

• קוראים למנהל בזמן אמת — עדות טרייה שווה הרבה יותר מתלונה בסוף הערב.
• אם השותף היסס ואנחנו פועלים, נכון להזמין את המנהל בעצמנו ולהצהיר על ההיסוס.
• המנהל אינו מאשים איש: ברוב הפסיקות מדובר בתיקון תוצאה, לא בעונש משמעתי.

מוניטין אתי הוא נכס

בקהילת ברידג' קטנה כמו בישראל, המוניטין האתי של שחקן הולך לפניו. זוגות עם אתיקה נקייה מוזמנים לקבוצות, מקבלים אמון מהמנהלים ומהוועדות, ונהנים מהספק כשמתעוררת מחלוקת.

ההפך נכון גם הוא: שחקן שידוע כמי ש'תמיד מוצא' את הפעולה הנכונה אחרי היסוס של השותף משלם על כך במטבע שקשה להחזיר.